ארת'ורו קירקן
מתוך Wiki
קטעים מיומנו של א. קירקן, מושל העיר קירקן:
רק חמישה מהם. זה מה שאבירי הנחושת הצליחו להשיג לי הפעם. אבל אולי לבסוף אצליח להשיג פריצת דרך כלשהי. כבר חודשים אני מחפש ומגשש, ובינתיים – כלום. וקשה יותר ויותר להשיג דגימות חיות במצב טוב. חמישה. נו, אעבוד עם מה שיש.
הם כפותים היטב, כמובן. קולרי ברזל כבדים סביב צווארם. ומסוממים, אני כך מקווה, עד שנפשם מבקרת בערים השקועות הארורות, בעוד גופם כאן. ואולי זה סודם? אולי לכן איני מוצא דבר? אני מחטט בגופם, ואולי הקסם הנהדר הזה שלהם הוא חלק מנפשם?
לא, לא יתכן. כל הכתבים העתיקים מצביעים על כך שגם לנו היתה יכולת קסם. פעם. אבל בשום מקום לא הצלחתי למצוא מידע על אבדן הקסם. כיצד נמוג לו הקסם מקרבנו? אבל אם אך אצליח...
אני מזכיר לעצמי שוב ושוב שלא לשם תהילה אני עושה כל זאת. זה עניין של שרידה. כל העולם נגדנו. הדורוגי, הכנסיה, ואפילו הערים השקועות ישמחו לכל אות של חולשה. אם אוכל להעניק לתושבי קירקן את מתת הקסם, נוכל להמשיך להאיר על הימים, ועל היבשה.
פריצת דרך?! הגדל-חוזי נשבר לי אתמול, ועלה על דעתי להתאים עין-מנסרה כך שאוכל לצפות בעזרתה בדברים קרובים, ולא רק למרחק. ופתאום, עולם ומלואו. דמם רוחש ביצורים מיצורים שונים, שלא ראיתי מעולם. אולי אותו מנגנון המספק מיסוך לדורוגי הוא שהסתיר אותם מעיני? העתקתי את דמותם למחברתי. מעין נמלים זעירות, השוחות בדמם. כמובן שבדקתי מייד בדמי שלי. לא נראה שום דבר קרוב לכך. אותה תוצאה היתה גם בתצפית בדמם של כמה ממשרתי. הוריתי לנאמנים שבמשרתי לחפור כמה מפגרי הדורוגי הקודמים שחקרתי. התוצאות לא היו חד משמעיות. אבל גם התגלית הזאת, מוגבלת ומפוקפקת ככל שתהיה. הדהימה אותי.
תחושת האופוריה שאחזה אותי פגה במקצת. האם יתכן שאותם... אותם... מעולם לא הייתי טוב במציאת שמות לתגליותי. "נמלי דם", אקרא להם. לא דרמטי או עתיר השראה כמו השמות שעמיתי החוקרים מעניקים לאמצעותיהם, אבל ברור, ותמציתי. זאת לעניות דעתי אמורה להיות מהות המדע. אבל מחשבותי נודדות. האם יתכן שאותם 'נמלי דם' אחראים לכל ההבדלים שאנחנו רואים בין בני טוגל לבני הדורוגי? אני עוד יכול להבין איך צורת חיים טפילית שכזאת אחראית למשך חייהם הקצר כל כך, על פי הדיווחים (אנחנו לא מכירים אותם מספיק זמן כדי לדעת אם אכן יש אמת בטענה שלעתים נדירות הם חיים יותר מעשרים שנה) – אבל איך יתכן שהם אחראים גם להבדלים המהותיים? ההבדלים שבנפש? האם יתכן שמבחינה מנטלית הם לא הרבה יותר מחיות, חסרי דאגות, חסרי יכולת לחשוב על העתיד, אלימים וגסי רוח, האם יתכן שכל זאת בא להם מהזוועות הקטנות שחיות בדמם? ואולי אותם 'נמלי דם' מכרסמים את מוחם, והופכים אותם לכל כך פחותים מבני אדם, אך בכל זאת כל כך נעלים? אני חייב לבדוק את העניין.
הצלחתי להפריד מבחנה מלאה ביצורים הקטנטנים. הם אמנם גוועו מייד, והותירו אחריהם גבישים קטנטנים של צורן. אם לא הייתי יודע שהיו שם יצורים חיים קודם, הייתי יכול להשבע שמדובר בחול. חול פשוט. נראה שהדרך היחידה לשמור אותם בחיים היא בתוך דם. ואכן, כשניסיתי לשמור בקבוק מלא דם מאחת ממפלצות הדורוגי, הם שרדו יותר זמן. וכשהעמדתי את הבקבוק מעל נר, כך שהדם ישאר חם, נדמה כאילו הם יוכלו לשרוד לנצח. אני תוהה מה היא סביבתם הטבעית של הנמלים. אם אדע זאת, אולי לא אצטרך לטנף את ידי בדם.
אני חייב לעבור לשלב ניסויי. לא אעז לבדוק זאת על עצמי, שכן התוצאות לחלוטין אינן צפויות. ואם אמות, או אאבד כל יכולת תנועה, מי ימשיך את מחקרי? לא בשבילי, ולא למען התהילה אני עושה זאת. אולי למען תהילתה של קירקן. תושביה חייבים לחיות בשלווה המגיעה לאצילים כמותם.
משמר קירקן אסף לבקשתי כעשרים מתנדבים ראשונים. הם פשטו על הנמל, ואספו משם מיני חלכאים ונדכאים. פושעים עלובי נפש, ומן הסתם לא יחסרו לאיש. בכל זאת קשה לי הרעיון שאערוך ניסויים כאלו על אנשי עירי האהובים. הדורוגי אותם חקרתי אינם הרבה יותר מאשר חיות בגוף אנוש. הם אינם מסוגלים לחוש כאב, כך גיליתי אז מדוע שלא אחקור מהיכן שכמותם שואבים כוחות טמירים שכאלו? אבל על בני אדם אמיתיים? אנשים עם רגשות, תקוות, רצונות? הדבר מפריע לי. ובכל זאת, מה הברירה? שנגווע כאן ברעב? שהכנסייה הקדושה תגיע, ותשלח את כולנו לתאי החזרה בתשובה, שאימתם יצאה למרחוק?
בודדתי תרכיב מדמם של הדורוגי. עכבישי השכפול עשו מלאכתם נאמנה. מנסיונם של המרפאים שבהם התייעצתי, עירוי דם לרוב נועד להכשל. ניתן אמנם לפעמים לבדוק התאמה בין דמים, תוך שימוש באצות הקטיפה, אבל את אלו קשה להשיג. והרי אין זאת שיכול הייתי להשיג דם דורוגי אחר! שלושת המתנדבים הראשונים להם הזרקתי את התרכיב מתו ביסורים.
שנתי היתה טרופה. הסיוטים ארבו לי בחשיכה, מחכים לרגע בו אעצום את עיני. נמלי דם ענקיות רדפו אחרי, וכרסמו את גפיי. באחרים, מערבולות של חול פשטו את עורי מעלי. וכששככו המערבולות, ואני בדרך חלום מסתורית נשארתי בחיים, נח החול וראיתי עליו דוגמאות לאין קץ. רעיונות אדירים היו משורטטים שם. חומר מספיק לעשרות ממדעני טוגל, להמצאות שיספיקו לעשרות שנים! אבל איכשהו, כולן... לא נכונות. וכשהתעוררתי, לא הצלחתי להזכר אף לא בפריטים הקטנים ביותר מאותן דוגמאות דמויות מארג, על החול ההוא. אני חייב להפסיק עם הניסויים הללו. אך איני יכול להפסיק, בטרם אמצא את התשובה.
עוד כמה מהתמתנדבים נפלו חלל במערכה. שניים אחרים איבדו כל יכולת תנועה, ושקעו בתרדמת. אני תוהה אם מוחותיהם עדיין עובדים שם, כלואים מתחת לבשר שאינו נשמע להם. ואז, אור קטן ותקווה. המתנדב ה-14, שמו ויטק, אם רישומי נכונים. איש קטן וצנום, אך לא נבון יתר על המידה. מחייך כל הזמן. הוא שרד. תהיתי כמה זמן יקח בטרם אראה סימנים מעודדים נוספים בקשר אליו, אם בכלל.
ויטק ביקש ממני היום לשחררו. הוא אינו מבין את החשיבות שבתהליך מדעי מסודר. איני יכול סתם כך לשחרר אותו, לא עם היצורים הללו בדמו. ואכן, כשבדקתי את הדם תחת עין-המנסרה, נראה כאילו הנמלים בדמו התרבו ושגשגו. והוא? בעיקר חייך כל הזמן, כאילו התנאים הלא-אופטימליים במרתפי אינם נוגעים לו. כאילו עוד רגע, אם ירצה, הוא יקום וילך מכאן. הוא באמת לא נראה מוטרד משום דבר. האם זה אומר שהוא הולך ונעשה דומה לדורוגי הארורים? אם זה המחיר לשלם בעבור כוחות קסם, איני בטוח שהמחיר שווה את היתרונות. תצפית מעניינת נוספת – יתכן שיכולת הדיבור שלו נפגמה. "אצ'ה צ'שחרר אוצ'י בסוף?", הוא שאל. ראוי לעקוב אחר ההתפתחות.
ויטק נראה חד מתמיד. היה מבט נבון, אולי זדוני בעיניו כשבאתי לקחת ממנו דגימת דם. ומעל לכל, החיוך הארור, שלא מש מפניו. ופתאום, בעודי עומד מולו, סיוטי חזרו אלי. החדר נמלא נמלים ענקיות, שנהרו אלי, והחלו לנגוס בבשרי. זעקתי בכאב, ופתאום – רק אני והוא בחדר, ואני בריא ושלם. מדהים! הצלחתי, חשבתי! הענתי לבן טוגל יכולות קסם. הסתובבתי, ועמדתי לצאת מהתא, להביא עוד ציוד לחקור את ההתרחשות המופלאה. ואז החול על רצפת התא התרומם, והתחיל להסתחרר סביבי. הייתי בטוח שמדובר בלא יותר מעוד אשליה, ושלחתי את ידי אל ויטק, מנסה להרגיע אותו, להבטיח לו שהכל יהיה בסדר. אך החול סבב אותי, וסגר עלי, והכה בידי המושטת. גרגרי החול היכו בבשרי, ותוך רגעים נותרה אך עצם חשופה, לבנה. תחת רבדי הכאב האדירים שאחזו בי שכנה אופוריה מסויימת. יש גבול לרמת הכאב אותה מסוגל אדם לסבול. ובעודי בוהה בידי שאינה כבר, קם ויטק והתנער מכבליו. "וייצ'ק יוצא מהצ'א הזה," אמר. "וייצ'ק ידאג לעצמו מעכשיו". אלי שבמצולות, מה עשיתי!
מהנדס העיר התאים לי גף-קיטור. המצאה מופלאה. אני יכול לתפקד כמעט כמו קודם. אך בלילות... שוב איני יכול לישון כשורה. נמלי ענק מחכות לרגע בו ארדם, ומאחוריהן... יש רק חיוך, שאינו כלה.
|
עמוד זה הוא ערך בסבב 2 של לקסיקון מפרצי טוגל.
ערך קודם: יונה טרימאלאס -- אינדקס הערכים -- ערך הבא: גף-קיטור |
