וייצ'יק חסר-הלהב

מתוך Wiki

ססיאקוב, פיראט וותיק, הכיר את הכלל היטב: חבורת דורוגי לא יכולים לשתות יותר משלושה משקאות ביחד, לפני שהם מתחילים לדבר על אחד משני דברים: על המארג שעל החול, או על חמשת אחי החרב. הערב, זה היה אחי החרב. כמו תמיד, המבוגרים מלאים בביקורת וצמאים לשמועות. וכמו תמיד, הצעירים מלבים את האש, מספרים על גיבור חדש שתיכף יקום ויתמודד, או – אם הם אחרי מספיק משקאות, או מספיק צעירים – מודיעים שהם עצמם עתידים להיות הבאים שיקראו תיגר על אחי החרב. השיכורים מאוד מנסים לפעמים לגייס אחים לקרב, ממש שם על הסיפון, מקרב זרים מוחלטים. וזה בדיוק מה שפרחח, מהצעירים והשיכורים ביותר, ניסה לעשות הערב.

"נקים חמישייה כאן ועכשיו!" קרא הצעיר, שיערו צבוע-התכלת מתנופף בפראיות. "האחים עכשיו הם חלשים, נחלת העבר – והחזקים שיעזו היום, יוכלו לכתוב את העתיד!" שאר האורחים על הסיפון הביטו בו, במידת-מה של חמלה ובמידה רבה של זלזול. הם ראו שוטים שכאלה כל שבוע. אבל ססיאקוב מצא את עצמו מחייך.

"אתה!" קרא הצעיר. הוא נופף בידו, וצרור זיקוקים נורו מאצבעותיו אל מעבר לקצה הסיפון, כאילו להדגיש את דבריו, או פשוט מחטיאים אל מטרה בלתי-ברורה. "אתה איתי? נצטרך רק עוד שלושה, ואז-—"

"ידידי הצעיר," הקול של ססיאקוב היה חלק ובטוח, "אני לא איתך. אני כבר חבר בחמישייה משלי." והוא לא היה שיכור, ובוודאי שלא צעיר. "כמובן, אם אתה רוצה לאסוף שיכורים ולפצוע כמה מהאחים לפני שתיהרגו, אני יכול להבטיח לך את תודתינו הכנה."

זה השתיק את הצעיר, אבל כמה מהמבוגרים התחילו להתכנס סביבו. "אתה, זקן?" קרא אחד מהם. "בחמישייה של מי אתה?"

הוא הזדקף במקומו, הרים את קולו. גאווה קרנה ממנה. "של וייצ'יק," הוא אמר. "אני בחמישייה של וייצ'יק חסר-הלהב."

הקהל נשבר כולו לרסיסים, והאורחים התגודדו בקבוצות של שתיים או שלוש, מתווכחים ומתלחששים. שמועות על קריאת-תיגר מצד וייצ'ק חסר-הלהב נשמעו כבר במשך שנים – מספיק על מנת שלכל אחד כמעט יהיה מה להגיד בנושא. מתוך ההמולה, ססיאקוב שמע הרבה קריאות לשבחו של וייצ'יק, אבל תשומת ליבו היתה נתונה דווקא לזה שהפטיר בקולניות, "וייצ'יק לעולם לא יהיה אח. הוא חכם, כן; הוא ערמומי, כן. אבל להלחם עם האחים, חייבים חרב. ולהלחם בחרב זה דבר אחד שוייצ'יק, חסר-הלהב, לעולם לא ידע."

"אז תן לי לספר לך סיפור," אמר ססיאקוב. "הסיפור הראשון של וייצ'יק, הפעם הראשונה בה נודע שמו. הפעם הראשונה שחרט סימן על המארג שעל החול." כולם השתתקו, אפילו הצעיר כחול-השיער; הבמה היתה של ססיאקוב. הדורוגי תמיד אהבו לשמוע סיפור טוב, והרבה מכוחו של וייצ'יק היה בכך שידע איך לחיות כמו סיפור.

"זה היה לפני חמש שנים, כשבני טוגל יצרו כנגדנו את חיל העופפנים," התחיל לספר. "היתה זו שנה קודרת לדורוגי. העופפנים יכלו להתקרב לספינות שלנו גם בלי להכנס אל הים ממש, וכך נשמרו מהכישופים החזקים ביותר שלנו. והם היו מהירים, עם טייסים מיומנים, שהצליחו לחמוק מהברקים ושאר לחשי ההתקפה. היתה תקופה של שלושה חודשים שבה לא יכול היה אף לא דורוגי אחד, ולו הגיבור והחזק ביותר, להניח עיניו אפילו על ראשי המגדלים של סטרום.

"ואז הגיע וייצ'יק. עם שלוש ספינות הוא הגיע – כבדות, איטיות, הגרועות ביותר לנסות בהן פשיטה, במיוחד נגד אויב זריז כמו העופפנים." ססיאקוב הניף את ידו אל המים השקטים, שם קהל האורחים יכלו לראות אשליות חצי-שקופות של האוניות של וייצ'יק חסר-הלהב. הן אכן נראו כבדות, מגושמות, ומכורח המצב חסרות תקווה. "אני הייתי שם, עם וייצ'יק, ביום הנפלא ההוא. לא ידעתי דבר ממה שהוא מתכנן לעשות. לא היה לי שום בסיס לקוות שאשרוד את השעה הקרובה – מלבד האמונה שלי בוייצ'יק. ואז, הגיעו העופפנים."

האשליות שצצו עכשיו מתוך הים נראו כמו זוג דבורים, עטים על הפגרים של הספינות, צוללות למתקפה ומייד עולות חזרה בלי פגע. הספינות הגיבו בפרצי אנרגיה מבריקים, אבל העופפנים חגו סביבם בלי לגעת, כאילו מדובר בריקוד או משחק.

"שעה נלחמנו זה בזה; שעה נאבקנו. וסביבנו הגלים שצפו וקצפו – ואנחנו, להוטי קרב, בקושי שמנו לב." גלי הים רעשו עד שהיה קשה לראות את הקרב המתנהל. "ואז, וייצ'יק השליך את ידיו לאוויר, וצעק—"

גל עצום התרומם מהים, בולע לחלוטין את הספינה הגדולה ביותר. לרגע זה נראה כמו עמוד חי של מים, עולה מתוך הים ולתוך הערפל. ואז, באותה מהירות שהוא הופיע, העמוד נפל חזרה אל הים, ולרגע היה שקט. במקום בו עמדה הספינה של וייצ'יק, היה עכשיו רק קצף פרוש על שיממון כחול. העופפנים, חושדים באשליה או הסחת-דעת, מייד הסתובבו והחלו לצלול לכיוון הספינות הנותרות.

ססיאקוב כבר לא אמר מילה, אלא התרכז באשליה, שהמחישה את הסיפור טוב יותר מכל תיאור מילולי. כל הדורוגי על הסיפון צפו בדממה מוחלטת, כאילו הם עצמם היו בקרב, נרטבו מהגל העצום, וחיכו כעת למותם.

ואז, ממרומים, היא הופיעה. הספינה הנעדרת של וייצ'יק, מוטלת מתוך הערפל הגבוה, מתרסקת מטה כמו מכת פטיש. היא צנחה הישר על אחד העופפנים, כמו ציפור טרף שעטה על דרור חסר-ישע, והשניים צללו יחדיו מטה למים. קהל האורחים, גם אלו שכבר שמעו את הסיפור מפי אחרים, עמדו המומים. כך גם הטייס של העופפן השני, שחיש-מהר נפל קרבן להבזקי אש מהירים. ססיאקוב הניף בידיו פעם אחרונה, והספינות, הלהבות, ושברי העץ שקעו אל מתחת למים.

"וייצ'יק היה הדורוגי הראשון שהצליח להשמיד עופפן," אמר ססיאקוב בקול צרוד, "שופטי הצדק התרשמו כל כך שליוו אותו, בפעם הראשונה, למארג שעל החול." ססיאקוב הרים בעצלתיים כוס שאורח אחר זנח, ולגם ממנה עמוקות. "אתם יודעים מה הוא צייר? דורוגי צעיר, גיבור טרי, שזכה לחרוט במארג?" רבים ידעו; וייצ'יק היה נודע מספיק שיהיה זה סוד מוכר. אבל הסיפור עכשיו נתן לו נפח חדש, ומעטים יכלו או רצו לשבור את הקסם של ססיאקוב וסיפורו. "הוא הוסיף למארג שרטוט של עצמו. לא על ספינה, או סופר אוצרות, או נלחם בחרב, כמובן. לא וייצ'יק חסר-הלהב.

"הוא צייר את עצמו, טס בעופפן. הוא ראה את עצמו שליט על הנשק הנורא ביותר שהיה אז לטוגל נגדנו."

"אבל רגע, זקן," סוף-סוף מישהו התפרץ, "מה לזה ולחמשת האחים? סיפורי הרפתקאות של וייצ'יק אנחנו מכירים די והותר. אבל מכל הסיפור היפה שלך, אני לא רואה שום דבר שגורם לי לחשוב שחסר-הלהב יוכל לעמוד לחמש דקות תמימות בקרב חרבות אמיתי."

"אתה צעיר, ידידי, ולא הבנת את הסיפור לעומקו," ססיאקוב אמר בטון נמוך. "הסירוב של וייצ'יק להשתמש בלהב איננו חולשה. זוהי התחייבות – לפיקחות ולגבורה, הרחק מעבר לכל מה שפשוטים כמוכם יכולים לחלום עליו.

"וייצ'יק לעולם לא יעמוד בקרב חרבות אמיתי'" הוא אמר, וכשפנה ללכת, הוסיף, "הוא תמיד, תמיד, ימצא דרך לא להזדקק לכך."