עסקת השוטים

מתוך Wiki

טירוף מוחלט. אילמא גייר, ראש העיר של סטרום מזה שמונה שנים, לא יכלה לחשוב על ביטוי שיהלום יותר את המצב הנוכחי שלה. אחרי ניווט מפרך של כסא הגלגלים הממונע שלה דרך סלעים וחול, גייר הגיעה לשפת החוף בשעת השקיעה, כדי לפגוש אויב מושבע שטען שנשלח לדבר איתה.

כל דבר בשליח הדורוגי היה מוזר. ראשו המגולח, שהבליט את אוזניו המחודדות. הזקן שלו, ארוך ושופע וצבוע בירוק - גייר מעולם לא ראתה או שמעה על דורוגי עם זקן, וכעת כשראתה, הפריע לה עד כמה השיער שעל פניו הסתיר מעיניה את הבעותיו. הידיעה המשונה שהדורוגי שבפניה הוא רק אשליה, לחש שמוטל ממקום מבטחים מוסתר. הוא הציג את עצמו כ"שופט-צדק", מעין מנהיג רוחני, כך אמר, של הדורוגי; גייר לא שמעה על דבר כזה מימיה, והרגישה לא-בנוח שאינה יודעת אפילו מול מי היא ניצבת.

אבל הדבר המוזר, המשונה והמצמרר ביותר בשליח היתה עצם הגעתו. הדורוגי מעולם לא שלחו נציג אל בני טוגל; מעולם לא. במלחמה הארוכה ביניהם למדו בני טוגל היטב שהדורוגי אינם מדברים - כשהם באים, הם מגיעים בדממה ולוקחים לעצמם את מה שהם חפצים בו מבלי להתעכב על איומים או דרישות. מנגד, כל נסיון הידברות מצד ערי טוגל, כל משלחת דיפלומטית, כל הצעה לרגיעה, נתקלו בהתעלמות וסירוב במקרה הטוב. גם הנסיונות העקשים של הכנסייה ליצור קשר כלשהו עם הדורוגי, לשלוח אפילו מסר פשוט, לא זכו לכל תגובה. אז איך, איך ייתכן שמשום מקום צץ שליח דורוגי על החוף ודורש לדבר איתה?

שאלתו הראשונה, אחרי דברי הנימוסין, לא הסבה לה נחת. "מתקרב תאריך משמעותי ביותר לשני העמים שלנו," הוא פתח. "בני הדורוגי שואלים כיצד אתם מתכוונים לציין את אותו היום."

"עסקת השוטים," אמרה גייר בכבדות. "אתם שואלים איך אנחנו מציינים את יום העשור לעסקת השוטים?"

הדורוגי הנהן בראשו. "כך אתם קוראים לו, כן."

השאלה היתה כל כך בלתי-צפויה; התשובה, במעמד הזה, טעונה כל כך. איזה עניין יש לדורוגי בכיצד ערי טוגל מציינים עשור מאז פרוץ המלחמה? לשבור שתיקה של עשר שנים בשביל זה? ועכשיו, שהיא תפרט כיצד בדיוק בני טוגל מתכוונים להביע את שנאתם לדורוגי? היא הרגישה כאילו נפלה לאמצע משחק כשעיניה מכוסות - ואינה יודעת אם משחקים בקלפים או בשחמט. היא הפעילה שוב את הכסא הממונע, והדריכה אותו להסתובב סביב השליח הדורוגי. תוך כדי שהיא בוחנת אותו מכל צד, היא ענתה לשאלתו, בזהירות ובהססנות.

"מוקד האירועים יהיה בהלסינג, כמו תמיד," היא התחילה. "הם עיר המסחר, והדלפין היתה אניה שלהם. שם תהיה תהלוכה גדולה, ויציגו שחזור של עסקת השוטים..."

"שמעתי על השחזור שהציגו לפני שנתיים," העיר הדורוגי. "שמעתי שהוא היה... בלתי-מדויק במקצת."

"כן," ענתה גייר. "הם הציגו את הדורוגי כמתקיפים את הדלפין לפני שהניחו עליה את רגלם. הם השמיטו את ההזמנה של הדלפין לדורוגי לבקר בספינה, ואיך שהציגו להם כמה מהמכונות שלנו."

"בדיוק כך!" קרא הדורוגי, "בשחזור, הם דילגו לחלוטין על המכשירים הנפלאים שלכם, שבני עמי כה התרשמו מהם! זה היה חלק מאוד חשוב בסיפור. ואז כשהביעו את הערכתם, חשבתם שהם מעוניינים לרכוש מכם את המכשירים במסחר!"

"כי הדורוגי אמרו שהם רוצים לקחת את המכשירים," אמרה גייר בזהירות.

"נכון מאוד," אמר שופט-הצדק.

"וכשהם ניסו לקחת וסרבו לשלם, צוות הספינה אמר שלא ייתנו להם."

"ואז התקפנו," הנהן שופט הצדק, "בדיוק כך. כמה מהדורוגי הצליחו לברוח עם חלק מהמכשירים שלכם, את יודעת. גילינו אחר כך שאלו היו המצאות חדשות, הישר מאתגר הכלות. ראיתי שניים מהם; יוצאים מהכלל, נפלאים ממש! גם אני הייתי בשמחה יוצא לקרב כדי לזכות במכשירים נהדרים שכאלו!"

הנונשלנטיות שבה דיבר! גייר הרגישה בחילה. לפני עשר שנים, כשצוות הדלפין הרגו עשרים לוחמי דורוגי עם שתי אבידות לצידם בלבד, בטוגל תמהו על ההתקפה האובדנית והמפתיעה כל כך. כשהתחילו הפיראטים לפשוט על מפרצי טוגל, ואלו הדפו אותם בנקל עם רובי קיטור ומערכות הגנה משוכללות, התחילו לכנות את הנסיון לשדוד את הדלפין "עסקת השוטים." בחלוף השנים, ככל שעלה מחיר המלחמה בכסף, דם, וילדים, היו מבני טוגל שהחלו לתהות אם גם הם נכללים בין שוטי העסקה. והנה, בכזו קלות ראש, דורוגי מצהיר "גם אני בשמחה..."

"ומה עוד תעשו?" השליח קטע את מחשבותיה המשתוממות.

גייר המשיכה בסיבוביה מסביבו. "כל אותם הדברים הרגילים. חלק מצוות הדלפין יעברו בין העיירות וישאו נאומים. הגנרלים והממציאים יתפארו בהצלחה המסחררת בה הצליחו להדוף אותכם אז, לפני שהתחלתם להסתגל לנשקים שלנו." היא בחרה שלא להזכיר את הדגמות הנשקים החדישים בסטרום, המיוחדות לכבוד יום העשור. אבל מה שהיא כן יכלה לומר היה, "אה, ואתגר הכלות הבא, לכבוד המאורע, יהיה למצוא דרכים חדשות לאתר את הספינות שלכם ולעקוב אחריכם."

"לא ניסיתם את האתגר הזה לפני חמש שנים? זה היה כשלון מוחץ."

"זו היתה הצלחה מסחררת. מצאתם דרכים להתגבר על חלק מהחידושים שלנו, אבל הפיתרון לזה הוא פשוט עוד חידושים." היא משכה בכתפיה. "בנוסף לאלו... עצרות הזכרון, כמובן, להרוגים ולילדים החטופים. וזהו." היא הישירה אליו את מבטה. "ומה אתם הדורוגי עושים לכבוד המאורע?"

"בנושא זה בדיוק הגעתי אלייך, כבודך," אמר שופט-הצדק. "מעולם הדורוגי לא נקלעו ליריבות כה ארוכה ומתמשכת, עד שהגיעו לערי טוגל. ועל כן, לציון העשור למלחמה בינינו, בני הדורוגי רוצים לחגוג ביחד אתכם."

אחת הבדיחות שלחשו בהלסינג לגבי ראש העיר שלהם היתה שתמיד יכלה לקבל כל בשורה בשלוות נפש ובקור רוח - כי מתי שלא תתפוס אותה, היא תמיד היתה כבר ישובה. עכשיו ברגע האמת, זה עזר לה מעט מאוד. "לחגוג?" היא אמרה. "ביחד אתכם?"

"בהחלט! אני יודע שהמחווה מצידנו מפתיעה קמעה, אבל בני הדורוגי חשים הערכה רבה כלפיכם! אתם, בני טוגל, תמיד ממציאים משהו חדש, תמיד חושבים בצורה קצת אחרת, מפתיעים אותנו כל פעם שאנחנו מפתיעים אותכם! מעולם לא היה לדורוגי אויב כמוכם," הוא אמר, כשארשת פניו הראתה רק תמימות ואושר, "ולכן רק מן הראוי לכבד אתכם ביום חג המלחמה!"

"אדוני!" קראה גייר. היא היתה נותנת כל דבר כדי לעמוד עכשיו, כדי לא להיות ישובה ונחותה מול האויב. "בערי טוגל, מוות, מלחמה, וסבל אינם דברים שאנו חוגגים!"

השליח נראה מופתע. הוא הביט בגייר דקה ארוכה, ולבסוף שאל, "באמת?". משלא ענתה לו, שאל, "קרבות סוערים? מעשי גבורה? חירוף נפש, ולבסוף נצחון מתוק ושררה על אויבך? אלו אינם סיבות מספיק לחגוג, בין בני עמך?"

"אם נקלענו למלחמה, אנחנו מעדיפים את אלו על פני העדרם," אמרה. "אבל אשרי העם שנחסך ממנו הצורך בהם."

אחרי עוד רגע קל, שאל השליח, "האם זה אומר שלא תבואו לחגוג איתנו?"

המחשבה היתה טירוף, טירוף מוחלט. בסבירות גבוהה, מדובר במלכודת לבני טוגל - היא לא ידעה איך בדיוק מציעים הדורוגי "לארח" אותם, אבל היא לא יכלה לחשוב על שום מגע בין בני טוגל לדורוגי שהיא היתה מוכנה להכנס אליו בהתנדבות. ואם הם היו כנים בדבריהם... זה היה רק מפחיד ומעוות עוד יותר.

מצד שני, זו היתה הפעם הראשונה בהיסטוריה ששליח דורוגי הגיע בכלל להידבר. חריץ קטן לעולמם של הדורוגי נפתח - חריץ קטן ומסוכן. הכנסייה היתה קופצת על ההזדמנות ברגע, עם כל מאמציהם לפתוח ערוץ תקשורת. ומי יודע מה יוכלו לגלות, אם ימצאו סוף סוף דרך לפצח כמה מחידות בני הדורוגי...

אם היה דבר אחד שאפשר היה ללמוד מעסקת השוטים, היה זה שהסכם עם דורוגי הוא לא משהו שאפשר להכנס אליו בפזיזות - או לצאת ממנו בפזיזות.

"אנחנו נתייעץ," היא אמרה לבסוף, "ונחזור אליכם. בהקדם האפשרי."