קצרמרים אבודים
מתוך Wiki
תוכן עניינים |
קצרמרים עבור הערים השקועות
הערים התת-מימיות בנויות משכבות של אלמוגים חיים ושל פולימרים מיוחדים, שקופים-למחצה, המאפשרים מעבר אור חד כיווני, ומספקים אור והסוואה. עיר הבירה, שהיא כנראה הגדולה ביותר, נמצאת על קרקעית הים, באזור ארכיפלג הזכוכית. תושבי הערים השקועות מתגאים בחקלאות התת מימית שלהם, במדגה ובשדות אצות הקטיפה, וכן בספריה התת-מימית הענפה שלהם. בנוסף על טכנולוגיה ברמה גבוהה, עיקר כוחם הצבאי ההגנתי מתבסס על רוכבי-הליוויתנים.
מלחמת ים-יבשה
משך דורות רבים התקיימו הערים השקועות על קרקעית המפרץ, כאשר רק האגדות מימי קדם מרמזות על קיומם. תחילתו של הסכסוך הנוכחי מול ערי טוגל בעבודות הכריה באזור הארכיפלג. העבודות מזהמות ומעכירות את המים, ובכך מסכנות את הערים השקועות. השגריר שנשלח ליבשה לא הובן, חלה ומת.
זו היתה תחילתו של סכסוך עקוב מדם; הערים השקועות הפנו את הטכנולוגיה שלהן להגנה עצמית ולמתקפה על ערי טוגל; הערים היבשתיות, בתורן, פיתחו את הולכי הקרקעית כדי לתקוף את הערים השקועות.
ביקורו של רב האמן יונה טרימאלאס בערים השקועות, שעליו סיפר בספרו "40 יום בבטן הלוויתן", הפסיק את הלחימה האקטיבית; איננו יודעים אילו מנחות הוא העניק להם, אולם הכריה בארכיפלג הופסקה, ויונה שב מן הים עם משלוח מצומצם של אצות-קטיפה ועם כלתו, אירנה. לאחר מותה הטרגי, היחסים בין הערים השקועות לערי היבשה נותרו טעונים ומתוחים מאד, והמסחר ביניהם מתקיים במשורה.
--בת הים הקטנה 09:07, 3 אוגוסט 2008 (IDT)
מוות מעולם לא היה העונש החמור ביותר בטוגול העתיקה. למלכים, ולמלכים בלבד נשמרה הזכות לגזול את נשמתו של אדם ממנו. לא חיים, ולא מתים הם הארורים. אלו שנשמתם נלקחה מהם נדונים לחיי נצח מתחת לגלים. מבכים לעד את חייהם שנלקחו, אך לא בשפת טוגול ייבכו, כי צלם האדם נלקח מהם.
כאשר השלכוחים מימשו את מזימתם לנשל את מלכה האחרון של טוגול מכוחו, היו רבים ברחביי טוגול שהתמרדו כנגדם. אבירי השלכוח ראו את עצמם כמטיביה של טוגול, אבל ערים רבות, כמו הלסמיר וברנדאווין, היו רחוקות מחצר המלוכה שבסטרום ולא הרגישו את עול העריצות. רבים באזרחיי הממלכה, חששו לוותר על הקסם בעורקייהם. לאחר שנושל כוחו של המלך, התארגנו תושביי הערים האלו לצבא, ונשבעו להשיב את המלך לכיסאו גם במחירה של מלחמת אזרחים, ואבירי השלכוח, בחרו באופצייה הקלה והמזוויעה, ושילחו ערים שלמות, ורבבות של אנשים, אל מתחת הים, לגורל הארורים.
גזילת הנשמה נעשתה לעיתים רחוקות, ותמיד ליחידים. אפילו השלכוחים לא ציפו את מה שייקרה. ברבות השנים, תושביי הערים השקועות עיצבו לעצמם נשמות חדשות, ושפה חדשה בצלם המעמקים שבהם דרו. הם קשרו את גורלם עם הגלים, ומצאו חיים חדשים, טובים ושונים מאלו שאנו מכירים. הם בני אדם עדיין, אבל אינם בדיוק אנושיים. מתחת לאלפי טונות של ים, אש הנקמה דעכה בעיניהם, אבל לעולם לא תכבה.
שועלשמש
קצרמרים עבור נסיכת ים
נסיכי ונסיכות הים הם גזע דמוי אדם, שחיים בערים השקועות. הם משגשגים בסביבות של מי ים צלולים, בעומק של עד 10 מטרים. עורם בצבע כחול-ירקרק- תוצאה של שילוב הסימביונט שמאפשר להם מידה של פוטוסינתזה. הם ניזונים משילוב של פוטוסינתזה ודיג.
לנסיכי ונסיכות הים פתחי זימים בשני צידי הצוואר, אולם בניגוד לרוב שוכני הים הם שמרו גם על הריאות, המאפשרות להם נשימה מעל פני המים. עם זאת, נסיכי ים אינם יכולים להתקיים ביבשה לאורך זמן. זאת משום שללא חשיפה למי הים הסימביונט מתייבש ומת. התפרקותו מייצרת חומרים רעילים, ולכן נסיך ים חייב לשהות לפחות 12 שעות שקוע במי הים לאחר כל 12 שעות של שהיה ביבשה.
הניסיונות האחרונים "לטהר" נסיכת ים בוגרת מן הסימביונט, ובכך לאפשר לה לעבור לחיים מלאים ביבשה, הסתיימו בטרגדיה.
"ויהי בימים ההם,כבד הרעב בארץ. ויקראו אל האל שבמצולות, ויאמר אליהם: "הנה אני מביא מזור לשוועתכם." ויכו בסלע, ויצאו ממנו אצות הקטיפה. ויעמיקו חקור, ויטלו צלע מן האדם אשר-לאדמה, ויערבו-בם את האצות אשר-מן-הים. ותוצר ממנו נסיכת הים הראשונה, היא אם-כל-חי. כי-הים הוא החיים."
(מתוך "ספר האגדה" לנסיכי בני הים.)
"תשמע, זה הגיוני. הם הצליחו איכשהו לערב את הסימביונט בתאים שלהם, אבל הוא היה זקוק למי הים. את הזימים הם פיתחו אחר כך."
יונה טרימאלאס בשיחה פרטית.
--בת הים הקטנה 14:12, 1 אוגוסט 2008 (IDT)
קצרמרים עבור זרת
בניגוד לתדמית שנשתרשה, לא כל המצאותיהם של בני טוגל הן שימושיות. לפעמים יש המצאות שנפוצו עקב אופנה, או אסטתיקה משתנה, ולפעמים... לפעמים יש פטנטים פשוט ביזאריים. כמו הזרת, למשל. המשווקים ערבים לחוויית החיטוט באוזן הטובה ביותר שזכיתם לה מימיכם. והמדהים? יש להם שפע לקוחות. כנראה שלבני טוגל הללו יש יותר מדי כסף...
(ג:> אישיותו של אגריפס\\)
לאורך ההיסטוריה הטוגלית, הזרתות היוו סמל מעמד מובהק. העניים לא היו מורשים לענוד אחת, ובין המעמדות שזכו לזרת הייתה הבדלה חדה וברורה בגודל ובפאר הזרתות. ההפרדה הזו, בין מעמד ומעמד ובין זרת וזרת הובילה למתיחות רבה בעם. לא פעם ולא פעמיים הזרתות הובילה לתסיסה שהתבטאה אף באלימות, במקרים הקשים ביותר. גם בימינו הזרת היא סימן סטטוס, ומותרת לנשיאה בפומבי רק על ידי אנשי כנסיה ואצילים. אנשי מדע נוטים להצניע את זרתותיהם, מחשש שמדען מתחרה יעשה בהן שימוש, וקרב בני דלת העם, שלא מסוגלים להרשות לעצמם זרת, גם בפרטי, נפוצים כינויי גנאי בנושא, כדוגמת "לך תדחוף את זה לזרת שלך."
הדורוגי ידועים בחיבתם לזרתות, ובהתאם, יש כאלו שיבחרו להגיד לשמרטף המוברג שלהם להגן על הזרתות ולא על ילדיהם. לא ידוע לשם מה הדורוגי חומדים את זרתות טוגל, אך יש הסבורים שלא רחוק היום בו נראה צי-פלישה דורוגי מול חופי טוגל, ולצוואר כל פורע תתנוסס זרת מעשה ידי דורוגי.
-דוד-
קצרמרים עבור תאי החזרה בתשובה
"למרות שהטכנולוגיה שבה תאי החזרה בתשובה עושים שימוש בימינו היא חדשה, הללו קיימים במשך למעלה ממאה שנים. תאי החזרה בתשובה הם לא רק דוגמה טובה לאחת מן הדרכים שבהן הכנסייה מנסה לעצור את ההתקדמות בזמנים המודרניים (באופן אירוני), אלא גם אמצעי שלה לנקום באויביה על ידי הפיכתם למאמינים אדוקים.
"הטכנולוגיה החדשה של התאים נכנסה לשימוש לפני מעט יותר משנה, אך כבר סייעה בהמרתם של למעלה מחמשת אלפים טוגלים ודורוגי. תהליך ההחזרה בתשובה אורך בין שעה לשעתיים, וזאת בתלות בהתנגדותו של זה אשר מצוי בתא. למרות שרבים טוענים ששמעו את צרחות הסבל של ה'מומרים' בזמן התהליך, נדמה שאין אמת בדבריהם. הטכנולוגיה אינה גורמת נזק פיזי, וה'מומרים' מוכנסים באופן כמעט מיידי למצב היפנוטי. חשוב לציין שאין זה אומר שיש לעשות בה שימוש, היות ולדעת רבים ההחזרות בתשובה הן מן המעשים האפלים של הכנסייה."
--מתוך האינצקלופדיה לצעיר המחתרתי/מרדן (גרסת כיס)
(כתב: dogmonster)
"התאים? אחת ההמצאות הגדולות של המאה. נכנס פושע נתעב או כופר ויוצא מאמין אמיתי חדש של הכנסייה."
"אין שמץ של ספק שהתוספת שניתנה לשורות הכנסייה מאז החל השימוש בתאים עצומה, אבל מדי פעם אני תוהה האם זה באמת בסדר לעשות את זה לאנשים."
"כן, יש ביטחון בלהתגורר כאן, אבל הצרחות הנוראיות שבאות מהתאים בכל שעות היממה גורמות לי לצמרמורות."
"ישמור אותי האל מפני תאי החזרה בתשובה."
"שמע, אני יודע שאני לא אמור להגיד את זה לאף אחד, אבל מדי פעם חיילי הכנסייה פשוט מעבירים בי חלחלה. כל כך שקטים, כל כך ממושמעים. זה כאילו הם לא אנושיים יותר!"
-שרק-
קצרמרים עבור זרע הירח
זרע הירח הוא פריו העגול של ה'לונאס ויטה', צמח דם שמקורו בשריי, ומכונה שם בפשטות - "הצמח הקדוש". גודלו של הצמח הקוצני כאורך שתי אצבעות (מחוץ לגוף), צבעו אדום-שחור, ופרחיו קטנים וכסופים. כמו כל צמחיי הדם, הלונאס ויטה משריש את שורשיו בבשר חי וניזון ממנו. הלונאס ויטה בויית בשריי לפני זמן כה רב, שמרבית הזנים הידועים גדלים רק בבשר, ובפרט בבשר אדם. עם זאת בשונה מכל צמח (דם או אחר) שנצפה אי פעם, זרע הירח מסוגל לגדול אך ורק לאורה הרפה של הלבנה (ומכאן מקור שמו), ואף מתייבש וקמל במהירות כאשר הוא נחשף לאור השמש.
אורח החיים של שבטים רבים בשריי קשור בצמחים, והילידים נמנעים לחלוטין מאור השמש. השרשת מספר רב של צמחים בבשרו של הפרט, למרות (או משום?) הכאב וחוסר הנוחות הכרוכים היא בגדר הפגנת כוח סבל וגבריות. תופעות דומות, אך קיצוניות פחות, ניתן לראות במחרוזות הקוצים של איי האלדו, או בעגילי התיל של הערים השקועות.
כאשר נשאלו בנושא, נימקו הילידים את מנהגם בטענה המשונה, כי הצמח מזקק את הקסם מדמם אל תוך הפירות (אותם הם משמידים), ובכך מאפשר להם לחשוב בצורה צלולה. המקומיים מאמינים כי אם יסירו את הצמחים מבשרם, הם ישיגו כוחות שדיים, ובמקביל חשיבתם תתערפל.
אני מקווה להמשיך ולחקור תופעה אנטרופולוגית מרתקת זו,
גרגורי המינג
-שועלשמש
קצרמרים עבור האל שבמצולות
במשך שנים על גבי שנים כבר היה מקובל בעולם מבחינה דתית "השילוש הקדוש": האל אשר במרומי השמיים, האל אשר במעמקי האדמה והאל אשר במצולות הים, בהיותם מייצגים את שלושת היסודות הקלאסיים של אוויר, אדמה ומים.
בהיותם עם אשר חי על חופי האוקיינוס ואשר את מירב הצלחתו שאב מיחסו עם הים, היה צפוי לחלוטין שבני טוגל יקדישו תשומת לב מיוחדת ל"אל שבמצולות", אך אף אחד לא ראה מראש את הזנחתם המוחלטת של שני האחרים.
עצם אותה הזנחה הובילה להקמתה ועלייתה לכוח של הכנסייה הקדושה, אשר תבעה שכלל האלים יכובדו באופן שווה, וממשיכה לעשות זאת באופן פנאטי למדי.
אף אחד לא יכל לצפות מראש את הצהרת העיר קירקן אשר הם מכחישים את קיום כלל האלים ומסרבים לסגודם עוד. לאחר ההצהרה, בפקודת ראש העיר ארת'ורו קירקן נהרסו כל המקדשים אשר נותרו בעיר. הדבר הוביל בצורה ישירה לחרם על העיר מצד הכנסייה, ולאנטגוניזם רב מצד שאר בני טוגל.
כמובן, תרבות לא נעלמת ביום אחד, והקריאה הכל-כך שגורה בפי בני טוגל, "אלי שבמצולות!" המשמשת כקריאת הפתעה או תדהמה, עדיין משומשת למדי בקירקן.
-שרק-
